בין יום כיפור לסוכות היה לי לילה נורא.
הרגשתי עייפות עצומה ונכנסתי למיטה לישון.
האיש שאיתי היה בקומה למטה. הילדים כבר ישנו במיטות.
הכל מסביב היה שקט, אבל לא ממש רגוע.
כבדות עצומה ועצובה הייתה באוויר.
בין יום כיפור לסוכות הגיע אלינו רצף של בשורות איוב בריאותיות על אנשים אהובים וקרובים.
באותם ימים הייתי עם הגנות ירודות, מבחינה רגשית ואנרגטית.
ממש בערב ראש השנה סיימתי את הספרינט של חידוש האתר של ניהול אותנטי,
שדרש ממני שעות רבות והמון השקעה מקצועית ונפשית (למה נפשית? זה כבר לפוסט אישי אחר).
במהלך ספטמבר לא הפסיקו להגיע אלי בקשות של לקוחות, נוסף לתכנית העבודה שנקבעה.
אני שחקנית נשמה.
בכל זמן נתון אני עובדת עם מספר מצומצם של לקוחות,
גם באגף של ניהול פרויקטים בחברה שלי וגם באגף של ליווי ופיתוח אנשים בתפקידי ניהול.
לכן, כשללקוחות שלי יש צורך דחוף – אני שם מכל הלב, ככל יכולתי.
וספטמבר היה חודש כזה, שהציף הרבה מאוד צרכים ממשיים ודחופים.
לתכנית של ספטמבר התווספו עוד ועוד פגישות ומשימות – אבל הכל היה במודעות, בשליטה ומבחירה.
התלבטתי אם לעצור את הספרינט ולדחות את ההשקה.
העדפתי שלא.
ברמה האישית היה לי חשוב לסיים הפרויקט ולעלות עם האתר המחודש של ניהול אותנטי לפני כניסת השנה החדשה.
ידעתי שאסיים את הספרינט עם הלשון בחוץ, אבל עם המון סיפוק, וגם ידעתי שיהיו לי כל החגים להתאושש.
עם השנים למדתי איך לאזן את עצמי בכלים של ניהול אותנטי וידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי לא לעבור את הגבול במידה כזו שיהיה לי קשה לחזור לאיזון.
אבל הגל של הבשורות האיומות שהגיע בין יום כיפור לסוכות תפס אותי בנקודה חלשה והביא איתו עוצמות גבוהות של אנרגיה עכורה.
כמו שאומרים, היה רע לתפארת.
ובאותו הלילה הקשה, כשאני עוד יושבת על המיטה, הרגשתי איך הצער משתלט עלי ומכריע אותי.
כאב לי פיזית בעוצמות שלא הכרתי.
נשכבתי מכווצת במיטה ולא יכולתי להשמיע קול.
הגוף היה משותק כמעט לחלוטין מעוצמת הכאב.
הצלחתי להגיע ביד אחת לנייד, שעוד לא הספקתי להעביר למצב טיסה, והתקשרתי לאיש שאיתי.
הוא ענה, אבל אני לא הצלחתי לדבר.
ניתק.
לחצתי שוב על כפתור החיוג.
שוב הוא ענה.
שוב שקט. לא יכולתי לדבר.
ניתק.
עכשיו הוא חייג אלי.
עניתי. לא מסוגלת להשמיע קול.
הוא המתין כמה שניות ואז ניתק.
יש לך איזו בעיה עם הטלפון, שמעתי אותו אומר כשעלה במדרגות לראות מה קורה.
ברגע ששמעתי את הקול שלו ידעתי שהעזרה הכי טובה מגיעה אלי.
הוא מצא אותי מכווצת מכאב על המיטה.
למזלי האיש שאיתי הוא מטפל במגע, מעולה ומיומן.
מיד, בקור רוח, ידע מה לבדוק ומה לעשות.
מתוך תהומות הכאב והפחד שמעתי אותו אומר – זה לא התקף לב.
הרגשתי את הידיים הטובות שלו עלי, עובדות, ואת הנוכחות המיטיבה שלו מרגיעה אותי.
כעבור כמה דקות הגל האדיר של הכאב חלף והתחלתי להסדיר נשימה.
האיש שאיתי עשה לי עוד כמה בדיקות ואבחונים, נתן אור ירוק ואז נכנסתי לנוח במיטה.
מה את רוצה לעשות? הוא שאל.
להישאר בבית בשקט ולחזור לכוחותיי בדרכים שלי. השבתי.
הוא, כמובן, כיבד את רצוני.
על ללכת לישון לא היה מה לדבר.
עדיין כאב לי מאוד ונשארנו יחד לראות שהעניינים בשליטה, להתאושש ולדבר.
דמעות זרמו לי מהעיניים.
פורקת את הכאב הפיזי והרגשי.
משחררת את הפחד הגדול שהרגשתי, כשמשך לדקות ארוכות לא ידעתי לאן הסיפור הזה מתגלגל.
אתה יודע, אמרתי לאיש שאיתי.
אם הייתי הולכת עכשיו, אני רוצה שתדע שאני הולכת שמחה.
היו לי חיים טובים. אני אוהבת אותך ואת הילדים.
אני יודעת שאיתך הם בידיים טובות.
אני יודעת שהם קיבלו ממני עוגנים לחיים טובים.
הם יגדלו להיות אנשים נפלאים.
אני גאה במה שעשיתי.
אני מרוצה מהבחירות שלי.
מהבית שבנינו יחד, מהקהילה שבחרנו לחיות בה.
אני באמת הולכת שלמה.
חייתי חיים כנים וטובים.
אם הייתי הולכת עכשיו אני הולכת מרוצה.
אני אומרת ובוכה.
פורקת בבכי שקט שלא נפסק.
והוא איתי, עם העיניים הטובות שלו והנשמה הגדולה.
כשחשבתי על הלילה הזה נזכרתי בדברים של ד”ר ויין דייר, שלמדתי עוד בתחילת דרכי כמאמנת, לפני 16 שנים.
ד”ר דייר מדבר על כך שכשמופעל עלינו לחץ מתגלה מה שבתוכנו באמת.
כמו שכשסוחטים תפוז – יוצא מיץ תפוזים.
את המשפט הזה שמעתי שוב לא מזמן מחברתי היקרה, המאמנת הנפלאה עדי אורפז,
שהעלתה את השאלה החשובה הזו – “כשסוחטים אותך, מה יוצא?”
אז בלילה הקשה ההוא היה לי טוב לגלות שכשסוחטים אותי יוצאת ממני אהבה, והודיה.
באמת אני שלמה עם הבחירות שלי בחיים. מרוצה ושמחה בחלקי.
זה לא תמיד היה ככה.
זו תוצאה של עבודה עצמית מתמדת, יום יומית, של שנים.
עבודה יום יומית שעדיין נמשכת.
ברגע האמת, העבודה הזו הוכיחה את עצמה וזה נותן לי המון כוח להמשיך בדרך שלי.
לא עולה בי השאלה למה להמשיך לפתח וללמד את שיטת הניהול האותנטי,
גם אם עדיין לא קלה לי החשיפה וגם אם יש עוד דרך ארוכה לפני, עד שהשיטה תהיה נחלת הכלל.
ברור לי שכמוני יש עוד המון אנשים בתפקידי ניהול,
שיכולים ורוצים לעשות עבודה מעולה אבל גם לחיות טוב ולהיות רגועים ושלמים עם עצמם.
ושאין אף אחד אחר שמראה להם שאפשר גם וגם
ושמלמד אותם בצורה מסודרת ומובנית איך עושים את זה.
ואני יודעת שמי שאני רוצה להגיע אליהם מחפשים אותי.
גם אם הם לא יודעים איך קוראים לי ולא שמעו מעולם על שיטת הניהול האותנטי.
ואני יודעת גם שיש לי המון מה ללמוד על שיווק דיגיטלי ואני ממש לא אשפית הרשתות החברתיות.
טוב, עדיין לא. גם זה יגיע עם הזמן 🙂
ואני יודעת היטב למה אני מסרבת בעקביות להצעות ממשקיעים, למרות שקצב הצמיחה של ניהול אותנטי יהיה אדיר.
אני שלמה עם הדרך שלי ועם הקצב שלי ויודעת שהכל מגיע בשעתו הטובה והנכונה.
בתמונה: אני תופסת רגעים של שקט בחצר, עם נענע,
שהיא הקצב הרגוע ושלוות הנפש בהתגלמותם.
חוץ מכשהיא רואה דורבן או חזיר בר. אז היא צ’יטה, שחבל על הזמן.
