היום שבו יצאתי לחופשי

לפני יותר מ 13 שנים היה רגע שבו יצאתי לחופשי.
בזכותו יצאתי למסע אישי ומקצועי, שהוביל לפיתוח שיטת הניהול האותנטי.

הייתי בדרך מתובל לחיפה, לקבל טיפול למחלה האוטואימונית שלי ששוב התפרצה.

באותה תקופה ההתפרצויות ממש רדפו זו את זו.
במושב האחורי הייתה האמצעית שלי, תינוקת בת כמה שבועות.
הגוף שרף לי מהפצעים שכיסו את כולו. לא היה לי מנוח.
היה לי מביך להסתובב ולהסתכל בראי.

אבל יותר מהכאב הפיזי, יותר מהמבוכה
כאבה לי תחושת הכישלון.
כבר הייתי מנהלת מיומנת. הקריירה שלי התקדמה מדהים.
לפי כל המדדים המקובלים הייתי צריכה להיות מאוד גאה בעצמי.
אבל אני הרגשתי שאני כלום.

איך זה שאני שוב ושוב נכשלת בניהול הסטרס שלי?
איך אני יכולה לנהל כאלה פרויקטים מדהימים אבל את עצמי אני לא מסוגלת לנהל?
איך, עם כל הידע והתעודות, עם ההכשרה כמאמנת, אני לא מסוגלת לעזור לעצמי?
איזו מן אמא אני לתינוקת שלי?
אולי אני צריכה לוותר על הקריירה בניהול?

עצרתי את הרכב בצד ובכיתי את נשמתי.
הקטנטונת ישנה במושב האחורי, כאילו מפנה לי את המקום לשחרר את עצמי.

כשסיימתי לפרוק קיבלתי החלטה.
שאני לא מוותרת.
אני אגיע לעמדות ניהול והשפעה ואעשה בהן חיל
ואני אחיה בבריאות, בשמחה, ברווחה ובאהבה.
גם וגם.

מאז לא הפסקתי ללמוד, להשתלם ולהתאמן.
גם בניהול וגם בעולמות הרוח, גוף – נפש ותודעה.
זה הדלק במנוע שלי. מאז ועד היום.
זה גם המגן שלי.

היום אני מציינת 10 שנים כמעט ללא כל התפרצות של המחלה, בלי תרופות וטיפולים.
חיה חיים שאני מרוצה מהם וגאה בהם.
ממלאת תפקידים בכירים, נוכחת ומשפיעה.

זה עדיין מאוד קשה לי לשתף. אני לא אוהבת להרגיש ככה חשופה.
אבל אני עושה את זה כחלק מהאימון שלי.
כי צברתי אוצר של ידע וכלים.
ואני יודעת שיש היום מנהלים ומנהלות שמרגישים כמו שהרגשתי אז
והידע הזה יכול להוציא גם אותם לחופשי.